ירושלמי- החשש להטית נר בשבת

מדוע חז"ל אסרו? חז"ל חששו שמא אדם יטה את הנר תוך כדי הקריאה, כדי לחזק את אורו, ויעבור על איסור הבערה בשבת.

יש הבדל בין התלמודים בהגדרת החשש:

בבבלי אומרים: "שמא יטה".

בירושלמי אומרים: "שמא ישכח ויטה".

בירושלמי ברור שלא חששו שאדם יטה במזיד, אלא בשוגג, על ידי שכחה.

בבבלי הלשון סובלת גם חשש הטיה במזיד.

בהמשך הסוגיא בבבלי אומרים שהתירו לשמש הבודק כוסות וקערות לרבו, שלא יהיה בהם דבר היזק, לבדוק לאור הנר. אבל אומרים שזה לא מותר לכל שמש, זה תלוי אם השמש הזה הוא קבוע או לא.

רש"י מסביר, שלשמש קבוע אסרו לבדוק, כיון שיש חשש שמא מאימת רבו הוא יטה את הנר. אם הוא יטה מאימת רבו – זו הטיה במזיד.

בירושלמי אומרים שמותר לכל אדם לבדוק את כלי סעודתו לאור הנר. שני טעמים מביאים לכך. הסבר ראשון – מפני שבדיקת כלים היא עיון קצר לאור הנר, ואין חשש שבשעה קצרה זו הוא ישכח ויטה. הסבר זה מתבסס על כך שהחשש הוא שכחה, ובשעה קצרה אין שכחה.

ההסבר השני בירושלמי הוא שהתירו מפני צורך גדול של נקיות וסכנה.

יש לציין, שהרמב"ם מביא בהלכותיו את לשון הירושלמי "שמא ישכח ויטה", והוא מפרש את הבבלי לאור ההסבר של הירושלמי. לפי הרמב"ם ההיתר לבדוק הוא לשמש קבוע, שהוא בקי ורגיל בעבודה, והוא בודק בקצרה, ולכן אין חשש שישכח.

ביאור הדברים הוא שבחו"ל יש "סיגים וקליפות מרובים" ו"צללי טומאה וזיהום" (לשון הרב זצ"ל באורות א"י ד ה), ולכן שם יש חשש שאדם ימשך ע"י זיהום ארץ העמים להטות חלילה במזיד. בא"י האויר נקי מחכים ומרומם. אין חשש שיעבור במזיד על איסור חמור כזה. החשש רק שמא ישכח ויטה.

הבבלי יורד לעומק המחשכים, למציאות חיים במקום טומאה וזיהום, וקובע מסגרות חיים ששומרות על הטוב גם שם.